אהבה בפרשה

  • אש כובשת
פרעה מעביד את בני ישראל בפרך, משה חומק למדין ושם הוא מקבל התגלות מהבורא בה ישלח אותו להנהיג את עם ישראל:
” וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה’, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹ-הִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.”
ההתגלות האלוקית הזאת בדמות אש שאינה שורפת החזירה אותי ל-1926, לרגעים המרתקים של הילדים, בני הרבי מלובביץ דאז, זלמן ושלום בעת ששיחקו ”רבי-וחסיד”, המשחק שהיה להם לתחביב.
חגר האח זלמן ששיחק את דמות ”הרבי” את ה’גרטל’ השחור סביב לגופו ואחיו שלום הצעיר שגילם את דמות ”החסיד” פנה אליו בשאלה: יהודי מהו ? השיב זלמן ”הרבי”: יהודי זה אש. שאל אותו שלום: ומפני מה אינני נכווה כשאני נוגע בך? ענה לו זלמן ”הרבי”: מפני שגם אתה מציאות של אש, ואש אינו נכווה מאש!
האש הנשמתית הזאת בוערת בתוכנו תמיד ומתניעה אותנו להתעלות אל המימוש העצמי הרוחני שמכניס אור בתוך כל רגע בחיינו.